אני מאוד אוהבת שינויים. למעשה, הרבה מאוד פעמים אני זו שיוזמת אותם. אבל לפעמים החיים
אני מאוד אוהבת שינויים. למעשה, הרבה מאוד פעמים אני זו שיוזמת אותם. אבל לפעמים החיים הם אלו שמזמנים לנו שינוי שלא אנחנו ביקשנו אותנו, לפחות לא במודע.
כששינוי מגיע כי רצינו אותו אז הרבה יותר קל לנו לעכל אותו ולהתמודד. למשל זוגיות אחרי רווקות ארוכה, חתונה או ילד חדש. לא שאין אתגרים. יש בכל מצש חדש. פשוט יותר קל לנו לקבל את התגרים האלו.
המצב השני הוא שינויים ש״ניכפו״ עלינו, שלא נערכנו להם. פיטורים, פרידות, קריסה כלכלית, מחלה ואפילו מעבר דירה יכולים ליצור אצלנו פחדים גדולים מאוד מהחדש והלא נודע, ממציאות שאנחנו לא מכירות וחוששות מההתמודדות איתה.
העניין הוא ש…
״כשאנחנו נולדים, המוח שלנו ניתן לגיבוש לחלוטין וחווה דברים חדשים כל הזמן אבל ככל שאנו מתבגרים, המוח שלנו לומד דרכים לעשות דברים שגורמים לנו לעשות דברים מסוימים, ולהתנהג בהתאם לכל הקשר ולכל גירוי” (סנטוש קסרי, MD, PhD, נוירולוג, נוירו-אונקולוג ומדען מוח).
עקומת השינוי יכולה לעזור לנו להבין איך להתמודד עם שינויים וגם איך להבין ולחזות את התגובות של אנשים לשינוי שאנחנו יוצרים. ישנם סוגים שונים של עקומות שינוי כמו למשל, העקומה של קובלר-רוס או של ד”ר סינתיה סקוט וד”ר דניס ג’פה. בפוסט הזה אנחנו נדבר על העקומה של ד״ר מארק קלייטן.
בעצם בתהליך של שינוי אנחנו עוברים ממצב התחלתי של הכחשה והתנגדות לשינוי למצב שבו השלמנו תהליך וקיבלנו את השינוי והוא הופך למצב החדש. כל אחד ואחת עוברים את התהליך באופן קצת שונה ובקצב אחר אבל 4 השלבים המתוארים כאן מייצגים את התהליך באופן שאולי מוכר גם לך.
בשלב הזה תהליך השינוי עדיין לא התחיל. אנחנו נמצאות בתחילתו וסביר להניח שנגיד דברים כמו ״זה לא יכול להיות שזה קרה לי״ או ״זה לא ישפיע עלי״. רק אחרי שהתגברנו על שלב ההכחשה, אנחנו מתחילות לנוע לעבר השינוי ואיתו.
בשלב הבא התגובה תהיה לרוב אמציונלית. איזשהו סכר נפרץ ואנחנו מבינות שמשהו קרה ושהוא עומד להשפיע על החיים שלנו. המיינדסט יותר שלילי ובעיקר החשש מהעתיד הלא ידוע בעקבות מה שקרה.
אחרי השלב הרגשי והמבולבל, אנחנו מתחילות לעבד בהגיון את מה שקרה ולרוב נוצרת קודם כל התנגדות לסיטואציה. למה? בדיוק מהסיבה שהזכרתי בהתחלה – המוח מייצר לנו הרגלים. ביומיום זה עוזר לנו להתנהל במהירות ובקלות אבל כשמדובר בשינוי, זה לרוב מעכב אותנו. לכן, אם את מקבלת תגובות מאנשים ל״למה השינוי לא טוב״, תביני שהם לא עושים בכוונה. זה המוח שחושב שכך הוא שומר עלינו.
היתרון הוא שמכיוון שהם עברו למוד רציונלי, בטיעונים הגיוניים או בעזרת הוכחות, אפשר להראות להם אפשרות אחרת ואולי הפוכה ממה שהם מעדיפים כרגע.
בשלב השלישי אנשים מתחילים לחקור את יתרונות השינוי עבורם, אם יבחרו להשלים איתו. אם המצב החדש יטיב איתם, הם יהיו מוכנים לשינוי.
אי אפשר להאיץ את התהליכים האלו. לכל אחד יש את הקצב שלו בעיבוד המידע או ביכולת לקבל את השינוי. מה שכן יכול לעבוד כדי לעזור לתהליך להתרחש זה למצוא את החיבור הרגשי בין האנשים לשינוי. להראות להם שאם הם יעבור מנקודה A לנקודה B הם ישיגו משהו שהם רוצים, בעיקר ברמה הריגשית.
שימי לב שלא תמיד הדבר האפשרי. לפעמים השינוי קשור בנו בלבד ולא כל אדם חייב לקבל אותו. במצב כזה, או שהאנשים סביבך יקבלו את העובדה שאת בחרת בשינוי וזה המצב החדש גם אם הם לא מקבלים אותו, או שהם יבחרו להתרחק כי השינוי ייצור פער גדול מדי ביניכם.
בשלב הזה, את או האנשים סביבך השלימו עם השינוי ולומדים כיצד לפעול במצב החדש כך שהוא הופך למצב הרגיל. חלק מהאנשים מאמצים את השינוי כמו שהוא וחלק בהתלהבות רבה עד כדי כך שהם הופכים להיות מעודדי השינוי ואפילו מהמובילים שלו.
“שינוי לעולם לא יכול להיות מושלם. שינוי משמעותו המצאה מחדש, ועד שמשהו מומצא מחדש אין לנו שום מושג מה יהיה המפרט שלו” (סת׳ גודין)
אם את רוצה שהשינוי יחזיק לאורך זמן ושאנשים יתמכו בך באופן פעיל, את צריכה להפעיל אותם. בשלב הזה את בעצם מוודאת שהשינוי הוטמע. מהצד השני, אם השינוי עבר עליך או קרה לך, בשלב הזה את כבר יודעת לנהל ולהתנהל במצב החדש כאילו הוא היה כאן כל הזמן.
האם את מצליחה לזהות במשהו שקרה לך בחיים את כל שלבי ״עקומת השינוי״? האם את מצליחה לראות את המתנה שבאתגר החדש? אני אשמח שתשתפי אותי בתגובות 🙂
